Каждый родитель сталкивается с неуважением со стороны детей.
Чаще всего, причину находят в поведении самого же родителя. Мол, как он себя вел по отношению к своим родителям, так и дети делают, увидев это. И такая взаимосвязь имеет место… отчасти.
Но какова связь между родителями и детьми, кроме телесной? Ведь сказано, что человек получает «от мамы все красное, а от папы все белое», и речь о теле. А душу – от Всевышнего.
На самом деле, есть и духовная связь, и она сильная и прямая.
Да, человек получает душу от Всевышнего, но – через родителей. Кроме того, родители добавляют к его душе духовные компоненты от себя. А именно, хасадим от папы и гвурот от мамы. Эти гвурот и хасадим становятся «левуш», оболочкой для самой души человека. Они являются некоей духовной «пуповиной». Человек получает всю шефу (изобилие) именно через эти гвурот и хасадим. Через этот «левуш» родители также помогают душе ребенка в ее духовном продвижении в течение всей жизни.
И как можно не уважать того, через которого постоянно дают тебе все, что у тебя есть? Если Вы, например, нашли работу, то это Вы получили от Всевышнего непосредственно через духовную «пуповину», данную родителями.
Из этого следует, что любая интеракция с родителями сразу же отражается на самом человеке.
Хаим Виталь з“л, писал про себя, что в детстве проклял мать и это трагически отразилось на нем самом. Когда он уже был взрослым и учеником Ари з“л, ему пришлось поститься 2,5 года (пост только днем), а также совершать другие исправления, именно для того, чтобы вылечить эту духовную рану.
Эта «пуповина» настолько сильна, что уважение родителей приводит к тому, что у самого человека продлевается жизнь.
Она настолько сильна, что Всевышний не урезает награду даже последним злодеям, если они уважают родителей.
И становится понятно, почему стоит молиться за здоровье и благополучие родителей, а также читать Кадиш по ушедшим родителям, даже если они у Вас не очень хорошие. Особенно хочу донести это до соблюдающих людей, чьи родители не соблюдают. Ведь, кроме своей потерянности в религиозном плане, это обычно хорошие родители и люди в целом.
Тут хочу привести в пример одного Тану, который подкладывал руки под ступни своей мамы при ходьбе, когда у нее порвалась обувь. Это уровень уважения, к которому нужно стремиться. И хотя мы его вряд ли достигнем, мы можем это держать в голове при общении с родителями.
С другой стороны, сами родители также могут кардинально повлиять на уважение детей по отношению к ним.
Написано, что скромность в интимных отношениях — это то, что делает ребенка уважающим родителей. Самое сильное влияние на будущего ребенка происходит при зачатии. Немного меньше оно при вынашивании. Но даже после рождения все еще есть влияние, и оно достаточно сильное, чтобы изменить отношение Вашего ребенка к Вам, даже если он уже взрослый!
Тем, кто сталкивается с этим текстом впервые – просьба не ужасаться: во-первых, чтобы узнать практические законы, алаху тоже нужно читать с комментариями (например, Мишна Брура). Во-вторых, никто не начинает соблюдать с нуля на 100%, если сегодня это далеко от вашего повседневного образа жизни, просто «возьмите на вооружение» что-то, что вы в состоянии реализовать. И еще один важный момент, некоторые вещи запрещено сегодня исполнять, хотя они прописаны в законе. Например, сегодня муж должен удовлетворять жену, в отличие от того, что написано.
Вкратце, скромность в этой сфере касается как места и времени, так и поведения партнеров, и даже их мыслей. В частности, не вступать в интимные отношения при нежелании одного из партнеров, при отсутствии любви, думая о другом человеке, будучи в ссоре, будучи сильно пьяным и т.д… Но имейте в виду, что это всего лишь пару пунктов из приведенного источника.
Уважайте своих родителей, и заботьтесь о скромности – вот рецепт уважения от ваших детей!
שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ
איזהו כבוד ואיזה מורא ודיניהם, ובו כ”ה סעיפים.
סעיף א
א] צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם. הגה: ב] ומ”מ <א> אין ב”ד כופין על מצות כבוד אב ואם, דהוי ליה מצות עשה שמתן שכרה בצדה שאין ב”ד כופין עליה (בית יוסף בשם הגמרא ובתא”ו נתיב א’).
סעיף ב
איזה מורא, א לא יעמוד <ב> במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו, או מקום המיוחד לו להתפלל; ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו; ב (א) ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ג] בפניו, ד] אפילו לומר <ג> נראין דברי אבא; (ב) ולא יקראנו בשמו, ה] לא בחייו ו] ולא במותו, אלא אומר: אבא מארי. ז] היה שם אביו כשם אחרים, (ג) משנה שמם, <ד> אם הוא שם שהוא פלאי שאין הכל רגילים לקרות בו. ח] אבל שם שרגילין בו מותר לקרות אחרים ג <ה> שלא בפניו (טור).
סעיף ג
עד היכן מוראם, היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו ד וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך.
סעיף ד
איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות, נענש עליו. הגה: וכן להיפך, אם מטחין אביו ברחיים, וכוונתו לטובה כדי שינצל אביו מדבר קשה יותר מזה, ומדבר פיוסים על לב אביו ומראה לו שכוונתו לטובה עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים, נוחל עולם הבא (גמרא ורש”י פ”ק דקדושין וירושלמי). ט] וישמשנו בשאר דברים שהשמש משמש רבו.
סעיף ה
י] זה שמאכילו ומשקהו, משל אב יא] ואם, אם יש לו. ואם אין לאב, ויש לבן, כופין אותו (ד) וזן אביו <ו> כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, ה אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו. הגה: ו וי”א דאינו חייב ליתן לו רק מה שמיחייב ליתן לצדקה (כן כתב הב”י דנראה כן מדברי הרי”ף והרא”ש, וכ”כ הר”ן פ”ק דקידושין). יב] ומ”מ אם ידו משגת, תבא מארה ז למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו (הגהות מרדכי דב”ב ובהגהות פ”ק דב”מ ובחידושי אגודה). יג] ואם יש לו בנים רבים, מחשבים לפי ממון שלהם, ואם מקצתן עשירים ומקצתן עניים, מחויבים העשירים לבד. (תשובת מיימוני הלכות ממרים בשם מוהר”ם והביאה הבית יוסף). אבל חייב לכבדו בגופו, אף על פי שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים. יד] ודוקא דאית לבן מזונות לאיתזוני ההוא יומא, אבל אי לית ליה, <ז> לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזור על הפתחים.
סעיף ו
היה צריך על שום דבר בעיר, ח ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו, אף על פי שיודע שגם כן יעשו בשבילו, (ה) לא יאמר: עשו לי דבר פלוני בשבילי, <ח> אלא יאמר עשו בשביל אבא, ט כדי לתלות הכבוד באביו.
סעיף ז
חייב (ו) לעמוד מפני אביו. טו] ואם האב תלמיד בנו, י כל אחד מהם עומד מפני השני. הגה: טז] ואם הבן רוצה למחול על כבודו, לשמש אביו, הרשות בידו, יז] דהא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. ודוקא בצנעא, או אפילו בפרהסיא ודש בעירו שהכל יודעים שהוא אביו, אבל אם הבן גדול בתורה ואין אביו דש בעירו, איכא למיחש לבזיון התורה אם יתבזה הבן לפני האב, ויש להם להרחיק זה מזה שלא יקל שום אחד בכבודו לפני חבירו (הכל סברת הרב); וכן עשה <ט> מוהר”ם עם אביו.
סעיף ח
יח] עד היכן כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. הגה: יט] ויש אומרים דאם רוצה לזרוק מעות של בן לים דיכול למונעו, יא דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב, אבל לא משל בן (טור בשם ר”י). ואין חילוק בין לכבדו או לצערו (ת”ה סימן מ’). כ] ודוקא קודם שזרקן, דאפשר דממנע ולא עביד, אבל אם כבר זרקוהו, אסור לאכלומיה אבל יוכל לתבעו לדינא (טור בשם הרא”ש). כא] ודוקא אם רוצה לזרוק כיסו לים, דאית ביה חסרון כיס, אבל אם רוצה להעביר ממנו <י> ריוח בעלמא, אסור בכל ענין (ר”ן פ”ק דקדושין). יב בן שיש לו דין עם אביו, והאב הוא תובע הבן, צריך הבן לילך אחר אביו אף על פי שהבן הוא נתבע ודר בעיר אחרת, שזהו כבוד אביו. אבל האב חייב לשלם לבן הוצאות, דאינו חייב לכבדו משל בן (במהרי”ק שורש נ”ח), כמו שנתבאר.
סעיף ט
חייב לכבדו אפילו אחר מותו. כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו, אומר: כך אמר אבא מארי הריני כפרת משכבו, אם הוא תוך שנים עשר חדש, יג א> ואם הוא לאחר שנים עשר חדש, אומר: זכרונו לברכה. הגה: <יא> ואין חילוק בין אם לאב בכל זה (מהרי”ל סימן כ”ז /כ”ד/). יש אומרים דאם כותב תוך שנים עשר חודש דבר ומזכיר אביו, א”צ לכתוב הריני <יב> כפרת משכבו <יג> אלא זכרונו לברכה, דהא כתיבתו מתקיימת לאחר שנים עשר חודש (הג’ באלפס פ”ק דקדושין), כב] ויש מחמירים אפילו בכתיבה (בנ”י ושאר מחברים וכ”מ בב”י סוף סי’ רמ”ב בשם רשב”ץ ותשובת ן’ חביב רס”ד), וכן נוהגין.
סעיף י
מי שנטרפה דעת אביו או אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתגעו ביותר, ילך לו ויניחם, <יד> ויצוה לאחרים לנהגם כראוי.
סעיף יא
ראה אביו שעבר על דברי תורה, לא יאמר לו: עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו: אבא כתוב בתורה כך וכך, כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו, והוא יבין בעצמו ולא יתבייש. ואם היה אומר שמועה בטעות, לא יאמר לו: לא תתני הכי.
סעיף יב
אמר לו אביו: השקני מים, יד ויש לפניו לעשות מצוה עוברת כג] כגון קבורת מת או לויה, אם אפשר למצוה שתעשה ע”י אחרים, יעסוק בכבוד אביו. (ז) ואם התחיל במצוה תחלה, יגמור, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה (ב”י בשם הר”ן). ואם אין שם אחרים לעשות, יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו. (כד] מיהו אם אין זמן המצוה עוברת, יעסוק בכבוד אביו ואח”כ יעשה המצוה) (רבינו ירוחם נתיב א’ בשם רא”ש).
סעיף יג
טו (ח) <טו> ב> תלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם.
סעיף יד
אביו אומר לו: השקני מים, ואמו אומרת: השקני מים, טז (ט) מניח אמו (י) ועוסק בכבוד אביו. כה] ואם היא (יא) מגורשת מאביו, שניהם שוים ולאיזה מהם (יב) שירצה יקדים.
סעיף טו
כו] אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו (יג) מצוה של דבריהם, יז (יד) לא ישמע לו.
סעיף טז
כז] האב שצוה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא ימחול לו עד זמן קצוב, והבן היה רוצה להתפייס מיד לולי צוואת אביו, יח <טז> אין לו לחוש לצוואתו.
סעיף יז
אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, יט לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה. ואם נתגרשה או נתאלמנה, חייבת.
סעיף יח
ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו. כח] <יז> אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתירא ממנו. הגה: כ כט] וי”א (טו) דאינו מחוייב לכבד אביו רשע, אא”כ עשה תשובה (טור ומרדכי פ’ כיצד ובהגהות מיימוני פ”ו דהלכות ממרים).
סעיף יט
ל] אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב (טז) שמחל על כבודו, כבודו מחול.
סעיף כ
המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). לא] ולא מקרי גדול לדבר זה, רק (יז) אחר כא כ”ב שנה או כ”ד שנה (בקונטרס פ”ק דקדושין וב”י ס”ס של”ד).
סעיף כא
חייב אדם <יח> לכבד אשת אביו, אף ע”פ שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים. וחייב לכבד בעל אמו, כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתה, אינו חייב בכבודם. ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה.
סעיף כב
חייב אדם (יח) בכבוד (יט) אחיו הגדול, בין שהוא אחיו מאביו בין שהוא אחיו מאמו. (ואפילו הקטן הוא ת”ח וגדול בתורה יותר מן הגדול). (כן משמע לו מתשובת הרא”ש שבסעיף שאח”ז וסמ”ג ודלא כיש חולקין בזה) (ב”ז).
סעיף כג
אח גדול שחירף וביזה לאחיו שהוא ת”ח וקטן ממנו בשנים, ונידה הקטן לגדול, יפה עשה שנדוהו, דכיון שאינו נושא פנים לתורה אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב לכבדו.
סעיף כד
לב] כב חייב אדם <יט> לכבד (כ) חמיו. הגה: לג] י”א דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי”ק שורש מ”ד /ל’/). לד] ואינו נ”ל, כג (כא) אלא דחייב <כ> בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (וראיה ממדרש גבי ויזבח זבחים וגו’ (בראשית מו, א)).
סעיף כה
אם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו ג> אלא א”כ האב בן תורה. לה] תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, (כב) שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, (כג) אינו צריך לשמוע לאביו בזה. הגה: לו] וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א”צ לשמוע אל האב (מהרי”ק שורש קס”ז /קס”ו/).
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ק”ש ותפלה של ערבית סימן רמ
איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו, ובו י”ז סעיפים.
סעיף א
א’) אם היה נשוי, (א) לא יהא רגיל ביותר עם אשתו, * (ב) אלא בעונה (ג) האמורה בתורה. (ד) א א’] הטיילים, שפרנסתן מצויה להם ואין פורעין מס, עונתן בכל יום; הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ב ולנין בכל לילה בבתיהם, פעם אחת בשבוע; ואם עושים מלאכה בעירם, פעמים בשבוע; החמרים, אחת בשבוע; (ה) הגמלים, אחת לל’ יום; הספנים, אחת לששה חדשים; א) ועונת * (ו) ג ת”ח * (ז) מליל שבת לליל שבת; וכל אדם צריך לפקוד את אשתו (ח) בליל טבילתה, <א> ובשעה שיוצא (ט) לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו (י) מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, ד חייב (יא) לפקדה. ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו, אלא (יב) כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל; וכן אם מכוין לתיקון הולד, ה שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז, שפיר דמי; ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה, כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא. הגה: גם בזה יש קיבול שכר, אך (טור) יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כי אבר קטן יש באדם: מרעיבו, שבע; משביעו, רעב; אבל מי שאינו צריך לדבר, אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו, זו היא עצת יצר הרע, ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור, ועל זה אמרו רבותינו ז”ל: המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי.
סעיף ב
לא ישתה אדם בכוס זה (יג) ו ויתן עיניו בכוס אחר, ואפילו שתיהן נשיו.
סעיף ג
וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ, לח) אלו בני תשעה מדות: ב) ב’] בני (יד) ז אנוסה; בני (טו) ח שנואה; * בני נידוי; בני (טז) ט תמורה; בני (יז) י מורדת; בני (יח) יא שכרות; בני (יט) יב גרושת הלב; בני (כ) יג ערבוביא; בני (כא) יד חצופה.
סעיף ד
* ד’) אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על: והצנע לכת (מיכה ו, ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, כ) זו הבושה, לבלתי תחטאו (שמות כ, כ) ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה, * וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה ועוד, שעובר על: בל תשקצו את נפשותיכם.
סעיף ה
הוא למטה והיא למעלה, זו דרך עזות; שמשו שניהם כאחד, זו דרך עקש.
סעיף ו
ג) אסור לשמש מטתו ג’] בפני כל אדם אם הוא * ד’] נעור, (כב) ואפילו ע”י הפסק מחיצה ה’] עשרה, ו’) ובפני תינוק שאין יודע לדבר, מותר; * בית שיש בו ספר תורה או חומשים (כג) העשוים ו’] בגלילה, אסור לשמש בו * (כד) עד שיהיה בפניו (כה) טו מחיצה. (ולענין לעשותה בשבת ע”ל ריש סי’ שט”ו), ואם יש לו (כו) טז בית אחר, * אסור עד שיוציאנו; ואם יש בו (כז) תפילין (כח) יז או ספרים, (כט) ז’] יח אפי’ של גמרא, אסור * (ל) עד שיתנם (לא) בכלי ח’] בתוך כלי; והוא שלא יהא השני מיוחד להם (וע”ל סי’ מ’ סעיף ב’), אבל אם הוא מיוחד להם, ט’] אפילו מאה כחד חשיבי, ואם ח’) פירש (לב) טלית ע”ג יט ארגז, (לג) חשוב ככלי בתוך כלי.
סעיף ז
לא ישמש (לד) בתחלת הלילה ולא בסופה, כ כדי שלא ישמע קול ב”א ויבא לחשוב באשה אחרת, אלא באמצע הלילה.
סעיף ח
ד) וישמש באימה וביראה, כמ”ש על ר”א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד, פי’ באימה וביראה כאלו כפאו שד; וי”מ מגלה טפח ומכסה טפח, שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו; ודומה כמו שכפאו שד, שעושה הדבר באונס. וי”מ: מגלה טפח, שבאשה, כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש, ועכשיו מכסה אותה, כלומר י’] שלא היה מאריך באותה מעשה ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה (לה) כא מקצר בתשמיש. ויש מפרשים: מגלה טפח, על הסינר, שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש כב היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה, ומכסה מיד כדי למעט הנאתו; וכולהו פירושי איתנהו, (לו) וצריך בעל נפש ליזהר בהם.
סעיף ט
ה) לא יספר עמה בדברים (לז) כג יא’] שאינם (לח) מענייני התשמיש, לא בשעת תשמיש יב’] ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת; ואם סיפר עמה ושימש, אמרו עליו: מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד, יג) אפי’ שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין.
סעיף י
אם היה לו כעס עמה, אסור לשמש עד שיפייסנה; י’) ויכול לספר עמה קודם תשמיש, כדי לרצותה.
סעיף יא
ו) יא’) אסור לשמש * (לט) לאור הנר אף על פי שמאפיל בטליתו. הגה: אבל אם עושה (מ) מחיצה גבוה עשרה לפני הנר (הגהות מיימוני פ”ב מה’ יום טוב), (מא) כד אף על פי שהאור נראה (מב) דרך המחיצה, כגון שהפסיק בסדין, שרי. (<ב> כן נראה לי מדברי רש”י בפרק ב’ דמסכת ביצה) גם אמרינן התם דשרי (מג) כשכופה כלי על הנר; ואם מותר לעשות מחיצה זו בשבת, ע”ל ריש סי’ שט”ו, וכן יג’] אסור לשמש (מד) ביום, אלא אם כן הוא בית אפל. הגה: (מה) כה ותלמיד חכם כו מאפיל בטליתו ושרי (טור).
סעיף יב
ו*) אסור לשמש מטתו בשני רעבון, (מו) אלא לחשוכי בנים, (פי’ מי (מז) שאין לו בנים). הגה: (מח) וע”ל סי’ תקע”ד ס”ד; והוא הדין בשאר צרות, שהם כרעבון (ירושלמי דתענית).
סעיף יג
(מט) אכסנאי אסור לשמש; (נ) כז ואם יחדו לו ולאשתו (נא) בית, מותר ובלבד שלא יישן (נב) בטליתו של בעה”ב.
סעיף יד
שכבת הזרע הוא כח כח הגוף ומאור העינים, וכל זמן שתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים; וכל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נושרות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו, אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חלאים, והאלף מרוב תשמיש; * לפיכך צריך אדם ליזהר.
סעיף טו
טו’) לא יבעול והוא שבע או רעב, אלא כשיתעכל המזון שבמעיו; ולא יבעול מעומד, ולא מיושב, ולא בבית המרחץ, ולא ביום שנכנס למרחץ, (נג) ולא ביום הקזה, ולא ביום כט יציאה לדרך או ביאה מן הדרך, ולא לפניהם, ולא לאחריהם. (והא דבריש הסימן שחייב לפוקדה, איירי כשהוא רוכב או יושב בקרון, וכאן איירי (נד) במהלך) (מהרש”ל).
סעיף טז
המשמש מטתו על מטה ז) שתינוק ישן עליה, אותו תינוק נכפה; ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא, אבל הוי בר שתא לית לן בה; ולא אמרן, אלא דגני להדי כרעיה (פי’ שישן לרגליו), אבל גני להדי רישיה לית לן בה; ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה, אבל מנח ידיה עליה, לית לן בה.
סעיף יז
מטה שישן בה עם אשתו, צריך ח) שתהא ראשה ומרגלותיה (נה) זה לצפון וזה לדרום.
